רוח העברית || יאיר בן־חור

מי שמכיר אותי יודע שהעברית היא כל עולמי, אני חי, נושם, אוכל, שותה ועושה אהבה עם העברית מדי יום ביומו. מי שמכיר אותי גם יודע שאני מרבה להשתמש בביטוי רוח העברית. הגיע הזמן להבהיר מהי אותה רוח העברית שאני מדבר עליה.

כידוע, העברית שייכת למשפחת הלשונות השמיות. העברית היא לשון שמית צפון־מערבית, להבדיל, למשל, מן הערבית שהיא לשון שמית דרום־מערבית.

לשון שמית מאופיינת בעקרונות מספר המבדילים אותה מלשון שאינה שמית. המאפיין העיקרי של לשון שמית הוא השורש, שהוא היסוד הראשוני בעל משמעות. אל השורש מצטרפת תבנית, שבפועל נקראת בניין ובשם - משקל, וקיבלנו את דרך התצורה העיקרית בעברית - שורש ומשקל. רוצה לומר, משקל (תבנית) שלתוכו יוצקים את השורש, ובמילים אחרות - תצורה מסורגת.

למשל, שורש כת"ב במשקל מִקְטָל נותן לנו מִכְתָּב. אותו שורש במשקל הַקְטָלָה ייתן לנו הַכְתָּבָה. כן הדבר גם בבניינים: שורש כת"ב בתבנית התפעל - הִתְכַּתֵּב, ובתבנית הבינוני - מִתְכַּתֵּב, וכן הלאה.

שורש עשוי להיות "רגיל" או גְּזור־שם. לעניין זה יש שני סוגים של שורשים גזורי־שם (דנומינטיביים) בעברית:

1. פועל דנומינטיבי (גזור־שם): פועל שנוצר משם עצם בעל אותו שורש. למשל, מן השם בית נוצר הפועל לביית; מן השם כוכב נוצר לככּב; מן השם הארמי אתר נוצר הפועל לאתֵּר; מן השם עניבה נוצר שם התואר מעונב. ובמקרא - מן השם דשא נוצר הפועל תדשא: "תדשא הארץ דשא" (בראשית א, יא).

2. שורש תנייני (=שנייני, משני): שורש שנוצר משם עצם בעל שורש אחר. ביצירת שורש תנייני "לוקחים" את עיצורי השם והופכים אותם לשורש חדש. למשל, מן השם מַחשב (שורש חש"ב) יצרו שורש חדש - מחש"ב ומכאן הפועל: למחשב, תמחשב...; מן השם מקום (שורש קו"ם) יצרו שורש חדש מק"ם ומכאן הפועל: מיקם, יתמקם וכיו"ב.

לא כן הדבר בשפות שאינן שמיות. בשפות אלו דרך התצורה שונה ומתבססת על יסוד (בסיס) שמוסיפים לו צורנים (מוספיות) או על הֶלחם (צירוף) בסיסים, הן בפועל הן בשם, ובמילים אחרות - תצורה קווית. 

למשל, אל הבסיס work (עבודה) נצרף מוספית ing- וקיבלנו פועל בבינוני working; אל הבסיס move (לזוז) נוסיף את המוספית -re ונקבל remove (להסיר). תצורה דומה נמצא גם בגרמנית, ביוונית - שם עשויות להתקבל מילים המורכבות מכמה וכמה צורנים, למשל.

תצורה קווית (בסיס וצורן, הלחם בסיסים) נמצאת גם בעברית במילים כגון רמזור (הלחם בסיסים של רמז + אור), ספרון (בסיס וצורן: ספר + ון), מסרון (בסיס וצורן: מסר + ון) ועוד, אלא שתצורה זו שכיחה פחות בעברית. בהערת אגב נעיר, שבעברית החדשה התצורה הקווית צוברת תאוצה, ועדיין דרך המלך בעברית היא תצורה מסורגת, כלומר שורש ומשקל.

תן דעתך

לְמַקֵּם ולְאַתֵּר - שני פעלים דומים, מאותו שדה סמנטי, הראשון שורש תנייני שנוצר מהשם העברי 'מקום' ששורשו קו"ם, והשני פועל דנומינטיבי שנוצר מהשם הארמי 'אתר'. ויש כמובן צורות נוספות בשורשים האלה: ממוקם, מאותר, התמקם, מיקום, איתור.

התבניתיות נמצאת בעברית לא רק במורפולוגיה (צורות) אלא גם בתחביר, למשל. לכל משפט תבנית משלו, ודי אם נזכיר לעניין זה את תבנית משפטי יש/אין או את תבנית המשפט השמני א [הוא] ב (המלך הוא עירום, השולחן [הוא] עגול ועוד). גם לסדר המילים בעברית חשיבות ומשמעות שונות מסדר המילים בשפות לא שמיות, וכן מילות היחס המצטרפות לפעלים השונים בעברית אינן דומות בהכרח למילות היחס המצטרפות לפעלים לועזיים.

לדוגמה, באנגלית רווח המשפט Survive the day. בתרגום מילולי נתרגם *שרד את היום, אלא שבעברית הפועל שרד דורש אחריו משלים מ או ב¹ ולא מושא ישיר "את". כך גם win the game הלועזי שבעברית יהפוך ללנצח במשחק (ובתרגום מילולי *לנצח את המשחק, והרי את המשחק אי אפשר לנצח, מנצחים את היריב במשחק).

התרגום המילולי השגוי פועל גם הפוך. אין תמה אפוא, שעולים חדשים מארצות הברית או מבריטניה הוגים בטעות "האם תוכל לעזור אותי?" שהרי הם מתרגמים תרגום מילולי מן האנגלית - ?Can you help me - *האם אתה יכול לעזור אותי? והרי בעברית הפועל עזר דורש אחריו משלים ל: לעזור לי.

אם כן, כשאני מדבר על רוח העברית אני מתכוון בעיקר לאותה תבניתיות המאפיינת את העברית. רוח העברית נוגעת גם לאותן מילות יחס המצטרפות לפעלים עבריים, שלא תמיד חופפות למילות יחס לועזיות, כפי שהדגמתי, ויש לשמור על מילות היחס העבריות המקוריות.

רבים מגדירים אותי טהרן, שמרן" וכיו"ב. מלבד זאת שאני לא סובל את הביטוי טהרן אני גם לא רואה את עצמי כזה. העברית שפה חיה וככזו אך צפוי שיחולו בה שינויים וחידושים. מי שחושב ששפה חיה אינה משתנה משלֶה את עצמו ואינו מציאותי. שפה מדוברת משתנה, זה ברור, אלא מה? השאלה אינה אם שפה מדוברת משתנה, אלא כיצד היא משתנה. מהו אופיים של השינויים? אני בעד שינויים, ואין טעם, כאמור, להילחם בהם. מה שאפשר הוא לנסות לשלוט בהם, לפקח עליהם, לנסות לדאוג שהשינויים מתאימים לרוח העברית. ואיך אפשר לפקח על שפה מדוברת, חיה ונושמת? באמצעות אמצעי התקשורת השונים בעיקר - טלוויזיה, רדיו, עיתונות מודפסת ועיתונות מקוונת. רוצה לומר, אם באמצעי התקשורת הללו יקפידו על עברית תקנית, עשירה, נכונה, וישתמשו במילים עבריות כשאפשר - נשיג פיקוח ולוּ חלקי על הלשון. 

האקדמיה ללשון העברית עשויה להרים תרומה נכבדת לשמירתה של העברית, אך לא די בכך. לַתקשורת יש כוח וכוח פירושו השפעה, ואם בתקשורת על כל רבדיה יחדלו לזלזל בעברית ויתחילו לכבד עברית עשירה, משובחת ויפה - יתרום הדבר להטעמת אותה העברית בציבור.

חוקרי לשון מסוימים טוענים שהעברית מתה ואנו מדברים בימינו ישראלית. ראש וראשון לגישה זו הרי הוא הפרופ' גלעד צוקרמן, ולטענתו, דובר ילידי יודע את דקדוק לשונו ואינו צריך שילמדוהו. לפי גישה זו, דובר ילידי נולד עם דקדוק מובנה. אני גורס שטענה זו אינה מדויקת ממש.

ילד זקוק להדרכה, לחינוך, ובין היתר להדרכה לשונית שתעשיר את שפתו, וָלא תהיה זו דלה, מצומצמת וענייה ביותר. לדבֵּר הוא ילמד בכל מקרה (אלא אם כן סובל מנכות כלשהי) מפני שהוא מוכרח ליצור תקשורת עם סביבתו, השאלה איזו שפה ילמד - דלה וענייה או תקנית ועשירה. התשובה לשאלה תלויה בסביבה שהילד נולד לתוכהּ: אם נולד אל סביבה שהעברית בה אינה חשובה, ילמד לדבר עברית ענייה ודלה, ואם נולד אל סביבה תומכת לשון, ילמד לדבר עברית עשירה ויפה. שהרי ילד וכמובן תינוק מחקים את סביבתם וכך לומדים. כך התינוק מחקה גם את השפה המדוברת בסביבתו הקרובה.