הגייה תקנית בביטויים כבולים || יאיר בן־חור

ראשית נגדיר מה הם ביטויים כבולים: ביטויים קפואים שהזמן הקפיא ולכן כללי ההגייה המקוריים נשמרים בהם מפני שרוח הזמן לא סערה עליהם. למשל: אבד עליו (ה)כלח, באו לעמק השווה ועוד...

 

הביטויים שאני רוצה לעסוק בהם כאן הם יותר צירופים לשוניים שאנו משתמשים בהם יום־יום, בדיבור ובכתיבה, ובלי דעת אנו מקפידים על כללי העברית דווקא בהם.

 

לפני כן, רענון קצר של מקצת הכללים:

 

לפי כללי העברית, אחרי אותיות השימוש וכל"ב (ו החיבור, כ הדמיון, ל היחס ו־ב השימוש) לא יבוא דגש קל באותיות בגדכפ"ת. נוסף על כך, לפני שווא ו החיבור תנוקד שורוק וּ ואותיות כלב ינוקדו חיריק. יש כללים נוספים הנוגעים לכללי וכל"ב אך אינם מענייננו כאן.

 

למשל:

יש לומר: בְּבֵית הספר ולא: בבּית הספר

יש לומר: אני מנגן בכֿינור ולא: אני מנגן בכּינור

יש לומר: נגינה יש ללמוד בִּשְׁלבים ולא: נגינה יש ללמוד בְּשלבים. ועוד.

 

בביטויים הכבולים שאציג להלן אין לנו, דוברי העברית כשפת אם כל בעיה לשמור על כללים אלו, ואנו מקפידים עליהם באופן טבעי בלי לשים לב לכך כמעט, אז מדוע במילים אחרות הדוברים טועים?

 

חילקתי את הביטויים והצירופים לקבוצות: 

 

 

1. לִפְנֵי כֵן

2. אַף עַל פִּי כֵן

3. כְּמוֹ כֵן

4. הֲלֹא כֵן

 

---

 

5. לִכְאוֹרָה

6. כִבְיָכוֹל

7. לִבְסוֹף/לְבַסּוֹף

8. בִּכְלָל

9. בִּשְׁבִיל

10. בִּמְחִילָה

11. לִמְכִירָה

 

 

12. בְּכָל (זֹאת/אׁפֶן/דֶּרֶךְ)

 

---

קבוצה ד:

 

13. הֶחדש

 

הסבר:

 

בקבוצה א (ביטויים 4-1) נשמר חוק מקראי האומר שאחרי תנועה לא יבוא דגש קל באותיות בגדכפת. במקרא קיימת התניה לחוק זה, הקשורה לטעמי המקרא. בימינו לטעמי המקרא אין ערך בכתיבה או בדיבור ועדיין חוק זה נשמר: לפני כֿן, אף על פי כֿן, כמו כֿן (בכ"ף רפה ולא דגושה, שריד לחוק המקראי, כאמור), רק בצירופים כבולים אלו.

 

בקבוצה ב (ביטויים 11-5) נשמרים יפה חוקי וכל"ב לפני שווא: כל"ב הופכים לחיריק: לִכאורה, בִּכלל ועוד. גם ב: לִפני כן (קבוצה ראשונה) כלל זה נשמר), וכמובן –בגדכפ"ת רפים אחרי וכל"ב (בכלל ולא בכּלל).

 

בביטוי 12, קבוצה ג, (בכל זאת/אופן/דרך) נשמר חוק הרפיית בגדכפ"ת אחרי וכל"ב.

 

ביטוי 13 הוא חריג במקצת כאן ושייך לחוקי מש"ה. לפי הכלל, לפני ח/ע/ה קמוצות/בחטף קמץ ולא מוטעמות ה"א הידיעה תנוקד סגול ולכן: הֶחדש, הֶחליל ועוד. מקצת שדרני חדשות שרוצים להישמע כאילו העברית שגורה על פיהם מבצעים היפרקורקצייה (תיקון יתר) והוגים בטעות: הֶאחוז, הֶענק (ויש להגות: הָאחוז, הָעֲנק).

 

רוצה לומר: בביטויים כבולים אנו יודעים יפה לשמור על כללי העברית וחוקיה גם מבלי משים וללא מאמץ מיוחד, אז מדוע במילים אחרות, שאינן צירופים כבולים, אין אנו שמים לב, שלא לומר מזלזלים ומתעלמים מהחוקים? אם אני מקפיד על כללים אלו (ועל אחרים), גם דוברים אחרים יכולים להשתדל להקפיד, הלוא כֿן?

 

חזור למעלה | מאמרים